הרב חיים אירם - לבירור תשובת האחיעזר בענין קבלת מצוות וכנות הרצון

הדפסת המאמר

הרב חיים אירם, רב היישוב אלעזר ודיין לשעבר בבית דין המיוחד לגיור

'… והנה אחרי הרעוואלוציע…'

לבירור תשובת האחיעזר בענין קבלת מצוות וכנות הרצון

בחורף תרע"ב [1911/12] כותב מי שהיה רשכבה"ג בקהילות מזרח אירופה, ובעולם היהודי בכלל, נשיא מועצת גדולי התורה, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, [תרכ"ג- ת"ש] תשובה הנחלקת לשני חלקים מבחינת זמן הכתיבה, הקובעת מסמרות בתחום קבלת הגר בכל הקשור לחקירת מניעיו ותקפות קבלת המצוות להן הוא נדרש. 

התשובה המופיעה בתשובות 'אחיעזר' חלק ג, סימן כו,  מובאת לאחר מכן כמעט על ידי כל מי שעסק בנושא מאחרוני זמננו, כשרובם ככולם משותפים בהבנתה, למרות קשיים שמתעוררים למקרא התשובה. לאור מרכזיות סמכות הפסיקה של ה'אחיעזר' מן הראוי לתת לתשובה זו מקום עיון בהיותה אבן פינה להבנת יסודות חשובים בגיור.

תשובה זו עמדה במרכז פסק הדין של אחד מדייני בית הדין הגדול בשנת תשס"ח, בבואו לפקפק על מעשי הגיור הנעשים בבתי הדין המיוחדים לגיור של הרבנות הראשית לישראל. 

התשובה בנויה באופן סדור ביותר, מניתוח המקרה, דרך העיון בסוגיא ביבמות ובראשונים, עד להלכה למעשה בהכרעה שונה בשני זמנים עקב השתנות מציאות החיים ברוסיה וגרורותיה בכלל ובחיי היהודים בפרט. 

נשתדל לעיין כפי יכולתנו בחלקיה השונים של התשובה, ולהעלות מתוכה את העיקרון המרכזי שהובא בדברי הפוסקים  שנסמכו עליה ועל יסודותיה. 

'על דבר אשר נשאלתי'

'ב"ה, בחורף תרע"ב. 

ע"ד אשר נשאלתי מרומעכ"ת שי' לפני נסיעתי מוויסבאדען בנכרית שניסת לישראל בדרך ציווילי [בנשואין אזרחיים] באמריקא, וכעת באה לפני מעכת"ר ורצונה להתגייר וצידד רומעכ"ת שי' אולי באפשרי להקל כי אם לא יקבלוה לגירות ב"ד כשר בדין טבילה וקבלת מצות תלך לב"ד של רעפארמער, והגירות לא יהי' שם כדת, גם הציע לפני שדעת הרה"ג הדיין מהר"י פאזען שי' נוטה להחמיר בדבר לפי שהיא לשם אישות וגם אחרי שתתגייר לא תשמור דיני ישראל, ואין מהנכון להזדקק לזה'

העובדות, אם כן, ברורות למדי:

יהודי שנשא נכריה בנישואין אזרחיים, חזר לאירופה ומבקש לגיירה גיור כהלכה ולשאתה כדמו"י.  מאחר ובית הדין לא מזדרז לעזור לו מחמת שנשא נכריה באיסור, והגיור כעת אינו לשם שמים אלא לשם אישות, וכן יש יסוד לכך שהמתגיירת לא תשמור מצוות כמתחייב מגיורה. היהודי אולי מאיים, ואולי יש רק חשש,  שאם לא יגיירו אותה כהלכה תפנה המתגיירת לבית הדין הרפורמי ואז הגיור יהיה שלא כהלכה. 

יש נטיה שלא להזדקק למקרה כזה, המסובך בעניינו ותוצאתו לא טובה. 

'נראה שיש בזה גם דין נטען'

הנה בפשוטו נראה שיש בזה גם דין נטען על השפחה דמבואר ביבמות כ"ד דלא ישאנה, ולפי פרש"י דלא ישאנה משום לזות שפתים דאתי לאחזוקי קלא קמאי, דייקו באיזה פוסקים, דאם הדבר ידוע שנבעלה לו בודאי מותר לכונסה, אבל הרשב"א מפרש הלזות שפתים שיאמרו שנתגיירה שלא לש"ש … ולכאורה י"ל דגם רש"י מודה לטעם הרשב"א דלזות שפתים שייך גם מטעם שנתגיירה שלא לשם שמים… וע"כ צ"ל דגם לשי' רש"י דמחזיקים קלא קמאי שייך אף אם בא עליה, דמ"מ ע"י שישאנה ידברו תמיד ממעשה העבירה שעשה מתחלה ויהי' לזות שפתים… 

ובאמת בד' הראשונים בחי' הרמב"ן והריטב"א מבואר דס"ל בשי' רש"י דאם בודאי בא עלי' אפילו אם כנס יוציא ורק בנטען לפי שהוא חשד בעלמא… ואפשר לומר לשי' רש"י דאפילו בא עליה בעדים שייך הלעז דלאחזוקי קלא קמאי שידברו ממעשה העבירה שבתחלה כדאמרן, מ"מ כ"ז דוקא בבא עליה כבתוספתא, אבל בנשואה אצלו בערכאות בפרהסיא דרך נשואין ל"ש החשש דלאחזוקי קלא קמאי דהקול כבר נתחזק ע"י פרסום הנשואין שבתחלה. מ"מ מלשון התוספתא דאפילו הוליד ממנה בנים נראה דאין חילוק… 

ועוד דבדרך נשואין בפרהסיא דמבואר בע"ז ל"ו דקנאים פוגעים בו וזהו הלמ"מ … ולדינא כ"פ להלכה בשו"ת הגאון מוהר"ח צאנז חאה"ע ובתשו' שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג דאסורה לכנוס כמו שאסר הרשב"א יעוי"ש, ובשו"ת דברי חיים מסיק לבסוף לצדד דבאופן שיש לחוש כדי דלא ליתי לידי עבירות חמורות מתירין איסור קל ובפרט בכה"ג דבדיעבד לא תצא אין מוחין בדבר אך לא להתיר לכתחלה'

בנוסף על כל החששות שהעלה השואל לעיל, מוסיף האחיעזר עוד איסור להזדקק למקרה כזה: 

שנינו ביבמות [ב, ח]: 'הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו' 

הרי שאף אם נגייר את האשה המדוברת, לא יוכלו להנשא לאחר הגיור.

בסיבת האיסור מסבירה הגמרא [בבלי יבמות כד עמוד ב] : 'משום דרב אסי, דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים' כלומר חשש להוצאת שם רע. 

על מה ועל מי יצא השם הרע לאחר שינשאו? בזה נחלקו רש"י והרשב"א. 

לרש"י החשש הוא 'דאתו לאחזוקי לקלא קמא' כלומר אם עד עתה היה היהודי בחזקת 'נטעןם' שריננו עליו הבריות על קשריו עם הנכריה, אחרי שישאנה תהיה כבר 'חזקה' לקול הזה, ומחשש ורינון יהפוך לעובדה מוכחת בפי הבריות.

לרשב"א החשש יהיה 'שלא יאמרו שזו לא נתגיירה אלא לשם זנות וזה לא כנס אלא לשם זנות' כלומר פקפוק על עצם הגיור שנעשה שלא כדין, ולא לשם שמים. 

האם חשש זה קיים בנידוננו? חששו של רש"י, יתכן ולא קיים, שכן אין פה 'קול' שעתיד להתחזק, אלא עובדות גמורות, שכן הזוג נשוי בנישוטאין אזרחיים, זב לא 'קול' שמופץ אלא מציאות קיימת מול עינינו, ומה כבר יתפתח ויתחזק  יתר על המציאות? 

בזה מאריך ה'אחיעזר' להוכיח שרש"י סובר לא רק את טעמו, אלא גם את טעמו וגם את טעם הרשב"א. וממילא אף שהיהודי כבר לא חושש לשמו הטוב, והעובדות כבר פרושות כשמלה לעיני הציבור, מכל מקום למה להחשיד את האשה שמא לא לשם שמים התגיירה? ואם תינשא לו אחרי הגדיור, בוודאי יצא גם עליה שם רע שאינה גיורת של ממש. 

זאת ועוד- הרי מארחר והחציף יהודי זה פנים להנשא לה באופן אזרחי, חל עליו דין של 'קנאים פוגעים בו' ואף אם לא נפגע בו, בוודאי לא נתגייס לעזרתו, ו'ילך החבל אחרי הדלי'. 

ואחרי כל זה- דין זה הוא רק לכתחילה, שכן עולה מסוגית הגמרא שם שאף אם בית הדין נזקק לגיור, והשיאם לאחר מכן, הרי זו גיורת. 

וכך פסק שם רב, דלא כרבי נחמיה: 'הא גיורת מיהא הויא ורמינהי אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים לשום עבדי שלמה אינן גרים דברי ר' נחמיה שהיה רבי נחמיה אומר אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר אינן גרים עד שיתגיירו בזמן הזה בזמן הזה ס"ד אלא אימא כבזמן הזה הא איתמר עלה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כולם גרים הם'

ואם כן שמא יכול בית הדין לעסוק בגיורה לפחות בדיעבד, למנוע גיור שלא כהלכה ועוד חששות מעין אלו, ואם ינשאו- ינשאו… ? 

על כך משיב האחיעזר בחלק הבא של התשובה: 

 'לכאורה הדין פשוט דאין מקבלים'

'וע"ד אם לקבלה לגירות לכאורה הדין פשוט דאין מקבלים כמבואר ברמב"ם … ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור ישראל, ועי' בב"י שם דהכל לפי ראות עיני הב"ד ואם רואים שסופו לש"ש מותר לקבלם כמש"כ התוס'. 

והנה יש לי מקום ספק, באופן שלא נתברר לב"ד ויש מקום להסתפק אם יש לו כונה לשם אישות אם מקבלים …  היכא שבדקו ולא נתברר להם ויש מקום להסתפק שכונתו בלב שלם, כיון דבדיעבד הלכה דכולם גרים הם, ורק לכתחלה אין מקבלים אותו, היכא דמסתפקים מקבלים אותו ככל ספק דרבנן להקל'

הנה כאן שתי סיבות טובות אולי לעזור לאותה אשה להתגייר : 

שמא סופם יהיה לשם שמים, גם אם תחילתם לשם אישות, וזה נתון לשיקול בית הדין על פי המציאות לפניהם.

וכן מאחר ואין ודאות למניעים שאינם לשם שמים, יהנה הזוג מן הספק ובית הדין ייענה לבקשת הגיור. 

כל זה, מבוסס על ההלכה של רב שבסופו של דבר גם אם תתברר המציאות שלא כתחזית עיני בית הדין, לא יבוטל הגיור אף בדיעבד. 

ולמרות הפתח שנפתח, חושש ה'אחיעזר' כי במקרה שלפנינו אף רב יודה שהגיור אינו חל, כאמור בחלק הבא של התשובה: 

ד. 'אם באמת לא נתגייר בלב שלם לא הוי גירות'

וגם בעצם הגירות יש מקום עיון, הא דלר' נחמי' ל"ה גר בכונה לשם ד"א משום אישות, אף על פי שבפיו אומר שכונתו להתגייר ודברים שבלב אינם דברים משום דהוה אומדנא דמוכח שכונתו לשם אישות, ובאומדנא דמוכח דהוי דברים שבלב כל אדם הוי דברים, ולפ"ז היכא דל"ה מוכח לכל העולם שכונתו לשם אישות ויש מקום להסתפק דכונתו להתגייר בלב שלם…  דמספיקא הו"ל דברים שבלב !? וי"ל לר' נחמי' דשאני גירות מכל הקנינים, דעצם קבלת המצות והגירות הוי דברים שבלב וכ"ז שלא נתגייר בלב שלם ל"ה גר, ואפילו היכא דל"ה אומדנא דמוכח שכונתו לשם אישות או לשם ד"א אם באמת כוון לשם ד"א ל"ה גר כיון דלבו בל עמו. 

דברי רבי נחמיה בגמרא, האף שלא התקבלו להלכה, כפי שיאמר בהמשך, מעומתים עם ההלכה ש'דברים שבלב אינם דברים' אף בנוגע לגירות.

ומחדש האחיעזר, כי על אף הסכמת רבי נחמיה לכלל זה בכל מקום אחר , אי אפשר לקבל את הכלל הזה בכל הנוגע לגיור, כי מה יש בגיור מלבד 'דברים שבלב'? הרי בכוונת המתגייר עסקינן, וכולה בלבו, ואנו דנים עד כמה לבו ופיו שוים, ולא נוכל במקרה כזה להסתפק בעובדה שאין לנו 'אומדנא מוכחת' נגדית, אלא נדרוש אומדנא מוכחת לטובת כנות הלב. 

האם כשפסקנו להלכה כרב, נדחתה דרישת האומדנא הזו, ונוכל להסתפק רק באי ידיעת אומדנא מוכחת לכוונה לא רצויה? 

האם נפתח פתח להקל לגייר את האשה בנידוננו? 

והנה להלכה דקיי"ל דכלם גרים הם מבואר בראשונים ובריטב"א בשם הרמב"ן דטעם הדבר דכיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה דאגב אונסייהו גמרי וקבלי, ובפשוטו נראה דאע"פ דאומדנא דמוכח דכונתו לשם אישות, מ"מ משום אונס הרצון גמר ומקני וקבל הגירות בלב שלם,  ואיכא אומדנא שגמר ומקבל בלב שלם, 

והנה בדין זה מבואר בראשונים ובשו"ע דאפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הנכרים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו כיון דאין כאן אומדנא שאינו מקבל בלב שלם, לו יהי שבאמת אינו מקבל בלב שלם מה בכך, הרי דברים שבלב אינם דברים ואומדנא דמוכח אין כאן, אדרבא הרי אומדנא שכונתו בלב שלם דמשום אונסייהו גמר ומקבל. לו יהי שבאמת אינו מקבל בלב שלם מה בכך, הרי דברים שבלב אינם דברים ואומדנא דמוכח אין כאן, אדרבא הרי אומדנא שכונתו בלב שלם דמשום אונסייהו גמר ומקבל. 

וכן יש להעיר מד' הרמב"ן והרשב"א שכתבו לפרש הלזות שפתים שיאמרו שנתגיירה שלא לש"ש, ולכאורה צ"ע כיון דלהלכה קיי"ל דבדיעבד כלם גרים, ורק לכתחלה אין מקבלים אותו, ודין זה מסור לב"ד לכתחלה א"כ איזה לזות שפתים איכא שנתגיירה שלא לש"ש הא בדיעבד כלם גרים?… 

דברי הריטב"א בשם רמב"ן היו יכולים לעזור ולהקל כאן. 

אם דברי רב, שלהלכה כולם גרים הם, בנויים על סברת הריטב"א, ויש כאן 'אונס הרצון' [ביטוי מחודש ומרתק בדברי האחיעזר ! ]  אף אצל מתגייר שלא לשם שמים, המכשיר את גיורו בדיעבד, הרי שוב רצונו של המתגייר נדחק אל מחוץ לדיון ההלכתי, ואונסו הפך את רצונו- לפחות לאזני בית הדין- ונתכשר גיורו!

אלא שאז נתקלים אנו בשתי בעיות:

א. אם כך הדבר, מה לנו ולחשש הלעז על גיור שכזה, הלא באם 'נאנס רצון'  הגיורת ולפנינו לב שלם בגיור, הניחו לנטען עליה להנשא, שהרי מאי דהוה הוה ואיזו לזות שפתיים שייכת כאן? וכי משום שהבריות ירננו לא נאפשר להם להתגייר ולהנשא? 

ב. מדוע פסקנו, אף לדברי האומר כולם גרים הם,  כי יש מציאות של 'חשש צדקות' אצל מתגייר שלא נתבררה כוונתו?  למה יש להמתין ל'תתברר צדקתו'?  הרי הוא אנוס ובא על רצונו לפנינו, ואגב אונסו גמר וקיבל, וקבלתו קבלה היא, ומה לנו כי נמתין?

מכח קושיות אלו מתברר יסוד גדול, שהולך ומתברר בהמשך התשובה ויאיר את המשך דברינו : 

דין  'חוששין לו' ודין של 'הלכה כולם גרים הם' בנוי על חלוקה לשניים של בנויים על יסודות שונים.

'חוששין לו' נובע מחשש כנות הגירות, 

ו'כולם גרים הם' נובע מהיסוד של 'אגב אונסייהו סבר…'  הנוגע לשלמות קבלת המצוות! 

דין 'חוששין לו' נוגע למניעי הגיור, ובזה נחלקו רב ורבי נחמיה. לדעת רבי נחמיה  ספק גירות לשם אישות לא יוכל להיות נתקן בהמשך חיי המתגייר. לדעת רב 'לדברי האומר כולם גרים הם' נוכל להניח לספק זה להתברר בהמשך חיי המתגייר, ובאם 'תתברר צדקתו' של המתגייר, תוכח כוונתו לשם שמים, וגיורו תקף.

ובאם ישאל השואל- הרי קבלת המצוות של המתגייר היתה פגומה, אם עדיין מקנן הספק בלבנו על מניעיו, נענה לו בסברת הריטב"א- מאחר ואנוס על הגרות, הרי סבר וקיבל ! 

אך אף אם נכשיר לאחר הבירור , את קבלת המצוות של המתגייר, סוף כל סוף אנו נדרשים לאימות כוונת המתגייר-  אם על ידי המתנה של 'בירור צדקתו' ואם באומדנא בשעת הגיור על כנות רצונו. 

על כל פנים מחלוקתם של רבי נחמיה ורב הינה במקרה של ספק בכנות הגירות ולא ביחס לשלמות קבלת המצוות של המתגייר , שבזה 'חזקה אגב אונסייהו וכו' 

ואף אם נחלקו במקרה של ספק בכנות הגיור– 'כל שלא נתברר לנו שאין לו עילה אחרת'-  ואנו פוסקים כי 'חוששים לו' במקרה' כזה, כרב ולא כרבי נחמיה, לא נחלקו רב ורבי נחמיה היכא שברור לנו שיש לו עילה אחרת! ואף אם קבלת המצוות שלו תידון כקבלת מצוות תקיפה מחמת 'אגב אונסייהו' סוף כל סוף אין לה על מה לחול, בהיות לב הגר בל עמו שהרי מניעיו פרושים כשמלה לפנינו. 

'אלא ע"כ צ"ל דלגירות בעינן לכו"ע לב שלם [ביחס לכנות מניעי הגיור] ול"א בזה דברים שבלב אינם דברים, ולפיכך אם באמת לא נתגיירה בלב שלם לא הוי גר …  אף על פי דמצד הדין אנו אומרים דחזקה דגמר בלב שלם [בכל הנוגע לשלמות קבלת המצוות] , אבל אם באמת לא נתגייר בלב שלם ל"ה גירות, וחוששין להחמיר עד שתתברר צדקתו… ומה"ט י"ל דכל דלא נתברר לנו שאין לו עילה אחרת להתגייר אין מקבלין אותו ואין עושין ספק בידים לכתחילה. 

אכן שתי שלמויות נדרשות למעשה הגרות – 

שלמות הלב ובזה לכו"ע בעינן לב שלם' 

ושלמות קבלת המצוות – ובזה מועילה חזקת הריטב"א בנוגע לאונס הרצון'-  אגב אונסייהו סבר וקבל, וקבלתו שלמה. 

וביחס להגדרת 'שלמות' קבלת המצוות, פונה האחיעזר לחדש דבר. 

'אין זה מניעה לקבלת המצות' 

'ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות. 

ומה"ט נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפ"ל דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, 

ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא א"כ זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב [ועיין בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד סי' כ"ט וסי' ל' דהודעת המצות וקבלת המצות שני ענינים הם, דקבלת המצות הוא בסתם שקבל עליו לכנוס בדת יהודית, והודעת המצות להודיע לו ענין המצות ושכרן ועונשן וזה אינו מעכב ולעולם קבלת המצות בסתם מעכב דזהו עיקר הגירות וכמש"כ הרמב"ם דבעי קבלת המצות בשלשה יעוי"ש]'

לב ליבה של התשובה, החורג מהמקרה הפרטי שלפני המשיב, נמצא בפסקא הזו. 

מה שקובע כאן ה'אחיעזר' הוא פסיקה עקרונית בהגדרת קבלת המצוות של המתגייר בפני בית הדין. 

צל כבד על כל אפשרות קבלתה של המתגיירת במקרה שבתשובה, מטילה הגמרא  בבלי בכורות דף ל עמוד ב: 'ת"ר הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר' יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים' 

ואם כן, אותה מתגיירת העומדת לפנינו מצהירה כי היא עומדת לעבור על דבר אחד מדברי סופרים- היא תינשא למי שכעת חי עמה, ותעבור בזה על דברי סופרים, וכל קבלת המצוות שלה כלא היתה!

כאן מחלק ה'אחיעזר' בין הגר העומד בפנינו ומקבל עליו עולה של תורה ומצוותיה, בידיעה שלא מחמת כפירה בדברי תורה ובדברי חכמים יעבור על איסורים כאלו ואחרים, אלא מחמת 'תיאבון' של הכרח המציאות והיצר. בזה לא רואה האחיעזר חסרון בקבלת המצוות. 

מתי נוכל לומר שהגר אכן לא קיבל עליו קבלת מצוות מלאה? מתי נוכל להטות את 'קבלת המצוות בסתם' של המתגייר לצד הקבלה השלמה ללא חסרון,  ומתי נוכל לומר כי בוודאות לא קיבל את המצוות בשלמות כראוי? בזה דבריו ברור מיללו:

'מתנה שלא לקבל'- כלומר, קבלת המצוות כללה במפורש הצהרה שיש מצווה שאינו מקבל על עצמו- הרי שלא מקבלים את גיורו 'דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין'

'מקבל עליו כל המצות [בלי שיור ובלי פירוט] אף שחושב לעבור על איזה מצות אח"כ לתיאבון, מכל מקום אין זו מניעה לקבלת המצות' ולמה ? משום ש 'דוקא היכא שמתנה [במפורש!] שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב' 

'היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב' 

למעשה, הסעיף השלישי אומר שמלבד אמירה מפורשת של המתגייר, שיכולה לפגוע בשלמות קבלת המצות, יכולה גם אומדנא דמוכח שבודאי יעבור על איסורי תורה וכו' בעתיד, להיות כאמירה מפורשת שתפגום את קבלת המצות וממילא את גיורו של המבקש להתגייר. 

יש כאן חידוש כפול של האחיעזר: ראשית, שמעבר על מצות לתיאבון אינה פוסלת ופוגמת בשלמות קבלת המצות, ואינה נחשבת תנאי ושיור בקבלה. שנית, אומדנא ודאית בעתיד מעשיו של המתגייר יכולה לגרום לחסרון בקבלת המצות גם אם בפועל דברי המתגייר כללו קבלת מצות ללא תנאי ושיור. 

ומאחר וברורה אחרית המקרה שלפנינו , יש לדון את המתגיירת כמי שקבלת המצות שלה אינה שלמה. וכך פוסק: 

'אין לבי"ד כשר לקבלה לגירות' 

ולענין הלכה, בפשוטו נראה שאין לב"ד כשר לקבלה לגירות, כיון שכונתה לשם אישות וגם אחר שנתגיירה אסורה לו, מצד נטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה, ומה שחשש מעכ"ת שמא תבוא לפני רעפארמער אמת הדבר שזהו חשש גדול …  מ"מ אין לנו לחוש לזה ועל הב"ד כשר להזדקק רק באופנים המבוארים בפוסקים להלכה… דהא בנ"ד דיש לחוש בזה בודאי שלא תשמור פתחי נדה וטבילה ויהי' בועל נדה בכרת … 

אם כן, בחורף תרע"ב, סתם ה'אחיעזר' את הגולל על אפשרות הגיור של אותה אשה. 

במלחמת העולם הראשונה, נאלץ האחיעזר לנטוש את מקום מושבו. עם נסיגת הצבא הרוסי מפני צבא גרמניה, רצו מנהיגי רוסיה לרחת עמהם בנתיב הנסיגה גם את גדולי קהילת וילנא, ובראשם ה'אחיעזר' , ולהגלותם למעמקי האימפריה. זאת, כדי להבטיח שהקהילות היהודיות שישארו תחת השלטון הגרמני לא יהפכו עורף לרוסיה ולא ישתפו פעולה עם הגרמנים, והרבנים שבידם יהיו בני ערובה לכך. ה'אחיעזר נמלט למזרח אוקריאנה, לדניפרופטרובסק, ומשם המשיך לנהל את ענייני העם היהודי, עד שחזר לוילנא. 

בסערת הימים התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה וגרורותיה, והמציאות השתנתה גם מבחינת חיי הדת. 

לענייננו, העובדה שהחלו להנהיג נישואין אזרחיים בשטחי רוסיה האדומה, שינתה את פסק ההלכה לדעתו, במקרים כגון המקרה הנדון. 

'והנה אחרי הרעוואלוציע…. 

'והנה אחרי הרעוואלוציע [המהפכה]  שהיתה בימי המלחמה הגדולה שהותר הגירות וגם הוכר על פי חק ונימוסים נשואי אזרחים, נשאלתי בכיוצא בו איזה פעמים, בנכרית שניסת לישראל בציווילעיהע ורצונה להתגייר ולהנשא בחופה וקדושין, באמרם שרצונם לגדל את בניהם ע"פ דת ישראל, וגם אומרים שאם הב"ד לא יקבלו לגירות ישתמד הבעל, אם יש להתיר לכתחלה, וראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק מהגאון מוהר"ש קלוגער בסי' ר"ל שהעלה להקל ולהתיר לכתחלה בכה"ג, … וכיון שאם הי' רוצה הי' משתמד. ונראה מזה דכונתם לש"ש יעוי"ש. ומצאתי יסוד לזה מתשובת הרמב"ם פאר הדור …  עכ"פ מפורש בד' הרמב"ם דמפני תקנת השבים יש להתיר גם בשפחה ומוטב שיאכל בשר תמותות. וד' הרמב"ם יסוד גדול. … וכל זה לענין דין הנטען על השפחה מצד דין איסור דלזות שפתים, אבל מדין קבלת גירות לא שמענו מד' הרמב"ם, וחילוק יש ביניהם דנטען על שפחה האיסור עליו ואמרינן מוטב שיאכל בשר תמותות, אבל בקבלת גרים לשם אישות הרי זה דין לגבי הבי"ד שאין לב"ד לקבל המתגיירים לשם אישות והוי כמו חטא בשביל שיזכה חברך, מ"מ נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה א"כ אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לשם גירות לש"ש ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה, וע"כ נראה דלפי ראות עיני ב"ד יש מקום להקל ולסמוך על הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער ז"ל'

למעשה, בעובדה שאין יותר צורך בהסדרת המעמד האישי של בני הזוג כנשואים על פי הדת, ויכולים להשאר מוכרים כנשואים אף בלא צורך לנישואין כדת, רואה האחיעזר שינוי מצב, מאחר ו'תישאר עמו בגיותה'. 

מדוע הכריעה מציאות זו את האומדנא? ואף אם נקבל את דברי הרמב"ם ונקל לעצמנו בדין 'הנטען'  האם בזה כבר ניתן  לראות באשה זו כמי שמקבלת מצוות בשלמות? הרי ודאי תינשא לו לאחר הגיור, והרי היא כעוברת בשאט נפש על דברי חכמים, ויש כאן חסרון בקבלת המצוות? ואף אם נאמר כי  'לשם אישות' אין כאן, כי ה'אישות' מתקיימת אף בלא הגיור, ואין להם בגיור כל צורך כדי להמשיך לחיות יחד ולהיות מוכרים כזוג, מכל מקום עדיין הם עוברים על דברי חכמים? 

ומה הועילה 'הרעוואלוציה' לענין ש'ברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן… ואנו יודעים בבירור כונתו…' ? 

'איך נשלה את נפשינו'

מאחותה הצעירה של וילנא, מקובנה, מגיעה תשובת אב"ד דקובנה, הרב אברהם דובער כהנא שפירא, בן דורו של האחיעזר , בתשובת 'דבר אברהם' סימן כח, אל האחיעזר. 

ומה שהאחיעזר רצה לשנות לקולא מימים אחרונים לימים קדמונים, משנה ה'דבר אברהם' דוקא לחומרא. 

תמיהתו היא לא [רק] על מסקנת האחיעזר, אלא על חילוקו העיקרי העקרוני בדין שלמות קבלת המצוות, זו לשונו: 'ועל דבר מה שיש שכתבו דאין לנו ענין עם מה שחושב בלבו דדברים שבלב לא הוי דברים, זה היה שייך רק בימים מקדם אבל עכשיו איך נשלה את נפשינו כשאנחנו יודעים ברוב המקרים באומדנא דמוכח שלא יקיימו אחר כך את המצוות ואין לבם כלל לזה, ובדאיכא אומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוו דברים, כמו שהזכיר גם הדר"ג… דתנינן בבכורות…חוץ מדבר אחד…וכיון שברוב המקרים הם נטענים זה על זה או בא עליה דאסורים לישא אחר הגירות מדרבנן אין שום נדנוד ספק בדבר שאפילו אם יקבלו עליהם כל המצוות בכל זאת איסור דרבמנן זה בודאי לא יקבלו, שכל עצמם לא באו להתגייר אלא כדי לישא זא"ז והיא לא רק אומדנא דמוכח אלא ודאות גמורה דכולנו סהדי לה.

אחרי זה ראיתי שגם הדר"ג עמד על זה אלא שיצא לדון בכחא דהיתרא דדין זה דאם אינו מקבל אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים איחן מקבלים אותו הוא רק במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה דאין שיור ותנאי בגירות אבל כשמקבל עליו כל המצות אלא שבדעתו לעבור לתאבון אין זה חסרון בקבלה ואני חוכך בזה, כיון שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור אפילו לתיאבון אין זו קבלה והם תרתי דסתרי… לכן אני נבוך למעשה בענין זה…' 

ולפלא הדבר, שכן במקרים שבהם עוסק ה'דבר אברהם' אף האחיעזר יסכים שלא לגייר, שהרי כתב במפורש 'היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה' זה נחשב כאומדנא דמוכח וחסרון בקבלת המצוות!? האם ה'דבר אברהם' לא ראה את מה שכתב האחיעזר מספר שורות אחרי מה שכותב כאן בשמו מקשה עליו? 

'המסיבות שאינה יכולה להתגבר עליהן'…

רבים מהפוסקים העוסקים בסוגית הגיור בזמננו נסמכים על דברי האחיעזר, נזכיר כמה מהם:

הרב הראשי לישראל, הרב אונטרמן זצ"ל, בספר 'שבט מיהודה' שער חמישי עמ' שעח) ,למרות קושית ה'דבר אברהם'  מקבל את דברי האחיעזר הוא מצטט את שתי הפסקאות של האחיעזר, הן זו המגדירה את קבלת המצוות עם חשש 'עבירות לתיאבון' כקבלת מצוות שלמה, והן את הפסיקה כי אומדנא דמוכח שלא ישמור מצוות מהווה פגם בשלמות קבלת המצוות, זו לשונו: 

'מכל זה מתברר לנו הקו הנכון היאך לגשת אל עניין הגירות בנוגע לקבלת המצוות, שכשנראה לנו כי מקבל הוא עליו לשמור המצוות בתום לב זוהי קבלה נכונה, ואין מקום לייגע אותו בשאלות (כמו ששמענו פעם) לאמר: ומה תעשה כשיבוא הממונה וידרוש ממך שתסע אליו ביום השבת, ואם לא תבוא יפטרוך כי לדברי האחיעזר אפילו אם יאמר בעניין גדול שפרנסתו תלויה בו שבמקרה כזה יהיה מוכרח לחלל שבת – אין זו נחשבת מניעה בקבלת מצוות, אלא שחושב שלא יוכל לעמוד בנסיון לאבד פרנסתו אע"פ שהדין מחייב אותו בזה, ולדעת בעל אחיעזר אף שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה פוגע בקבלת המצוות… 

אבל אם שכיחים הזדמנויות כאלה בכל אורח חייו וחושב שלא יוכל להתגבר עליהם בכלל וזה יאלצהו לעבור עבירות- אין קבלת עול מצוות שלמה אצלו, וזה מעכב… נקודה זו היא החמורה ביותר בקבלת גרים וקשה להגדיר אותה כראוי…' 

לפניו, הרב הראשי לישראל הגרי"א הרצוג זצ"ל בספר 'היכל יצחק' [אה"ע א סימן יט] הביא דברי האחיעזר, זו לשונו:                                                               '… ע"ד הכהן הדר בנישואין אזרחיים עם הנכרית זה כמה שנים בחזקת ישראלית, וכבר נולדו להם בנים, ועתה כשנודע שהיא גויה השפיעו בני משפחתו על האשה להתגייר והיא הסכימה. והנה מעכ"ת נתעורר בחלקי הספיקות … י"ל שכיון שבין כך ובין כך לא יעזבנה איננה מתגיירת לשם אישות אלא מפני שרוצה באמת להדבק היא וזרעה בכלל ישראל…כ"ת מעיר בצדק שהואיל וידוע לנו שלא יפרשו זה מזה וא"כ הרי זה כאילו היא אינה מקבלת על עצמה איסור זה של גיורת לכהן, והר"ז באומדנא דמוכח הוא כתנאי מפורש, והדבר תלוי בשיקול הדעת בטיב האומדנא,…

ואעפי"כ יש מקום להסתפק בזה, שמא הדין הזה הוא דווקא בתנאי מפורש, שאמנם יש כאן אומדנא חזקה שלא תשמור דבר זה, אבל זהו משום שיצרה כופה אותה, היינו המסיבות שאינה יכולה להתגבר עליהן, ותעבור על זה לתיאבון אבל אין זאת שיור בעצם הגירות, שזהו רק כשהיא מתנה שלא תחול הגירות לענין זה ושלדבר זה תהא כנכרית ויהא מותר לה מן הדין, וא"כ היא באה לעשות שיור תנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל זו איננה משיירת בגירות אלא שאנו יודעים שאעפ"י שיודיעו לה שמהיום והלאה תהא גיורת ויחול עליה האיסור להזקק לכהן והיא אינה מוחה, לא תוכל להתגבר ויודעת שתחטא, זה לא נקרא שיור בגירות. כך אפשר לומר, ואעפי"כ אין הדבר ברור וצ"ע' 

הרי לפנינו סברת האחיעזר ביחס למי שעבירתו היא לתיאבון, ועל אף שברור שתעבור עבירה זו, ולא באופן חד פעמי, הרי שאין בזה חסרון בקבלת המצוות. אך למרות שקל היה לומר כי נדון הרב הרצוג הוא קרוב למצב המתואר בדברי האחיעזר שיש פה אומדנא דמוכח שתעבור עבירה, לא רצה הרב הרצוג להשוות, ומצווה להבין מדוע. 

הרב הנקין, בשו"ת בני בנים [סימן לו] דן על אשה שהתגיירה והתחתנה עם חבר קיבוץ חילוני וחוששת שמא צריכה גיור נוסף. בדיונו, הוא מצטט את שתי הפסקאות בדברי האחיעזר ואומר שאין לגייר את האשה הזו שוב אחרי שכבר התגיירה אף אם היא טוענת עכשיו שידעה מראש שתמשיך לחיות בקיבוץ, כי זה מעין אונס. ואלו דבריו:

'השאלה אליי היתה מגיורת דלמדה באולפן גיור לפני יותר מעשר שנים ונתגיירה ואולם בעלה היה חבר קיבוץ חילוני וכיון שגרו שם לא שמרה וכו', ולאחר כמה שנים הלכו שניהם לחו"ל ושם חזרו בתשובה וחזרו לארץ והיום שומרים קלה כחמורה. וכעת רב אחד אמר לה לעבור גיור לחומרא עם ילדיה שמא הגיור הראשון בטל ואמר לה שכן הסכימו כמה גדולים, והיא שאלה את דעתי כיון שלימדתי גם אותה כשהייתי רב בעמק בין שאן. 

… ועיין בשו"ת אחיעזר שאפילו אם בשעת קבלת המצוות חשבה לעבור על איזה מהמצוות אח"כ לתיאבון מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצוות וכאן עדיף אם היא סברה שסידורי החיים שבקיבוץ לא יאפשרו לה דהוי כעין אונס שעומד לבוא עליה לפי דעתה ואינו חסרון בקבלת המצוות אף על פי שלדינא אינו אונס שהרי לא נאנסה להישאר בקיבוץ, ואינו מה שהמשיך בשו"ת אחיעזר שם שאם ברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חילול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו וכו' זו חסרון בקבלת המצוות ומעכב עכ"ל. ולפי מה דהוי כעין אונס  סרה גם תלונת השו"ת דבר אברהם שקבלת המצוות ביחד עם מחשבה לעבור עליהן לתיאבון הוי תרתי דסרתי'

בדבריו יש התייחסות ישירה לשתי הפסקאות ב'אחיעזר' המגדירות מתי קבלת המצוות שלמה ומתי לא, ותחילת הבנה מדוע אי אפשר להגדיר את הגיורת כמי שאין כוונתה אלא לפנים, אך לא פירט בזה. 

רבי משה הכהן דריהם זצ"ל, חבר בית הדין בטבריה, ומקודם לכן מגדולי דייני ג'רבא, בספרו 'והשיב משה' חלק יורה דעה סימן נ כאשר דן בגיורו של שחקן כדורגל שהודיע לו שלא יכול להפסיק לשחק בשבת אף אחר הגיור, כותב זו לשונו:

'וראיתי בתש' אחיעזר … שכ׳ להתיר בנידונו בנכרית שנישאת לישראל בנישואין אזרחיים ורצונה להתגייר ולהנשא לו בחו״ק דאף דמבואר במס' בכורות דף ל״א נכרי שבא להתגייר ולקבל ד״ת חוץ מד״א אין מקבלין אותו ר״י בר״י אומר אפי׳ דקדוק א׳ מד״ס וכ״פ הרמב״ם וזאת שרצונה להנשא לו ולעבור על דקדוק א׳ מד״ס דהנטען וכו׳ מ״מ מקבלים אותה דדין זה דנכרי שבא וכו׳ דאין מקבלים אותו היינו במתנה שלא לקבל ושיהיה לו מותר דבר זה מן הדין בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצות רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות וסיים ומה״ט … אפשר לומר  דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף דחושב לעבור על איזה מהמצות אח״כ לתיאבון מ״מ אין זה מזיק לקבלת המצות ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב וסיים אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אח״כ על איסורי תורה חילול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור וכו׳ שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא א״כ זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב עש״ה…' 

והנה, בנידון של הרב כהן, יש לומר שכוונתו של הכדורגלן להמשיך ולשחק כדורגל, וכפי שכתב הרב אונטרמן לעיל, יש בה חסרון בקבלת מצוות. ובכל זאת הוא טוען כי האחיעזר לא היה רואה בקבלת המצוות שלו חיסרון. 

'ומה שכתב בתחילה אולם היכא שברור וכו׳ על איסורי תורה נר' דלאו דווקא,  דאין חילוק בין איסור תורה לאיסור דרבנן אלא רוצה לומר דמזה מוכח שאינו מתגייר אלא לפנים ולבו בל עמו דבזה ודאי דלא הוי גר כלל וכמש״ל, אבל אם לפי האומדנא שהוא מתגייר בלב שלם אלא שאנו יודעים בבירור שיעבור אחר כך על איסורי תורה כחילול שבת וכיוצא אין זה חסרון בקבלת המצות וכנ״ל'

כלומר, תדירות ה'עבירה לתיאבון' אינה מהווה חיסרון בקבלת המצוות, כל עוד יש אומדנא שהתגייר בלב שלם. והרי זה ממש כקושית ה'דבר אברהם' על האחיעזר, וכיצד ניתן לדבר על מעשה עבירה תדיר הידוע שייעשה כבר בעת קבלת המצוות,  כעבירה לתיאבון שלא פוגמת בקבלת המצוות ואינה אומדנא מוכחת לחסרון בקבלת המצוות? 

על כך הוא משיב: 'ומה שכתב עליו הרב דבר אברהם …הנה לפי מה שביארנו זהו עיקר קבלת המצות שכשיעבור יענש העונש המגיע לו א״כ אף שהוא חשב באותה שעה לעבור על איזה מהמצות ולהענש אין זה חסרון בעיקר הקבלה' 

בזה הוא מרבה לחדש, כי ידיעת המתגייר בכך שהוא עובר עבירה, מבטלת את ה'מזיד' שיש בעבירה זו, ונחשב כמי שמקבל על עצמו אף דבר עבירה זה שיודע שיעבור, ויודע את חומרת מעשהו, ובזה נחשב כקבלה שלמה אף כשלא ימנע מלעבור את העבירה. 

[אגב  נעיר , כי  לפי זה אין שום אפשרות לגלות את האומדנא מהמעשה של האדם אחרי הגיור, כי גם אם הוא חשב בעת הגיור לעבור עבירות, אפשר לומר שהוא לא התכוון שהוא לא יתחייב באותן מצוות, אלא שהוא יודע כי ייכשל וייענש על כך] 

בשנת תשס"ח סערה המדינה בעקבות מחלוקת בבית הדין הרבני הגדול במקרה בו התעוררה שאלת תקפות גיורה של אשה. בית הדין הרבני באשדוד רשם את ילדיה של האשה ברשימת מנועי חיתון עד שיתברר עניינה, ובית הדין הגדול נדרש לפסיקה זו. פסק דין זה פורסם לראשונה בכנס דיינים של בתי הדין, וכאמור עורר פולמוס גדול, בשעה שהתיימר לפסול את גיורי בתי הדין המיוחדים לגיור.

בנימוקיו לפסול את גיורה של האשה, הסביר הרב אברהם שרמן את דעתו על דברי האחיעזר, [שעליו בין השאר הסתמך הרב שלמה דיכובסקי שליט"א לתקף ולאשש את היותה של האשה גיורת], זו לשונו שם:

'הגר"ש דיכובסקי קובע ע"פ הצהרתה של המערערת בפניו שבהליך הגיור בשעת קבלת המצוות כוונתה היתה בבירור לשמור ולקיים את כל המצוות אלא שידעה שהדבר כרוך בקשיים על כן אמרה שמבחינה מעשית תשמור את הדברים העיקריים של כשרות שבת וטהרת המשפחה, ולאחר מכן תשתדל לשמור יותר וקבלת מצוות כזו נחשבת לקבלה שלימה, וחוזק קביעה זו בדברי האחיעזר… 

ונ"ל ברור שאין לדמות דברי האחיעזר הנ"ל לנדון שבפנינו שכן האחיעזר עצמו סייג את דבריו אלו… כלומר גם האחיעזר סבור שכאשר גר מקבל עליו כל המצוות מתוך ידיעה בשעת קבלת המצוות שיעבור על איזה מהמצוות אח"כ לתיאבון, אין הדברים אמורים ביחס לאיסורי דאורייתא כשמירת שבת ואכילת טריפות, ובנידון דידן הרי אמרה המערערת וכן אמר בן זוגה שהם המשיכו להדליק אור בשבת, וכן אמרה המערערת במפורש לאבה"ד ברחובות שנשאלה מדוע היא הדליקה אור בשבת היא השיבה שידעה אבל טענה שזה קשה בבת אחת ועל כגון זה כותב האחיעזר במפורש שאם המתגייר ידע בבירור שיעבור אח"כ על איסור תורה חמור של חילול שבת שאני יודעים יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר ומקבל המצוות ואף אם הכריז בפיו כלפי חוץ שמקבל כל המצוות לבו בל עמו ואומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצוות לאו כלום הוא וזהו חסרון בקבלת מצוות דמעכב'

דבריו הם ודאי נגד הבנת הרבנים שהבאנו לעיל, שהבינו אחרת מהרב שרמן את דברי האחיעזר.

ועלינו להעמיק בדברי האחיעזר, להבין קצה שורש דבריו כפי יכולתנו, ומדוע הבינו כל הני גאונים לעיל שלא כדברי הרב שרמן, ודחו את דברי ה'דבר אברהם'. 

האם החפצים להקל בגיור הבא לפניהם, יאחזו בפסקא האחת של האחיעזר, והחפצים להחמיר בגיורו יאחזו את הפסקא שאחריה? והלא שתיהן מרועה אחד ניתנו, בזו אחר זו, ובתשובה אחת, ומצווה לבאר. 

י. 'אף שאין בדעתו להגמל'

שטתו של הר"מ פיינשטיין זצ"ל בענייני גרות זקוקה למאמר נרחב נפרד. עם זאת נזכיר פרט אחד מדבריו הרבים בעניין זה, הנוגע לנידוננו בשיטת האחיעזר.  בתשובות 'אגרות משה' יורה דעה חלק ג סימן קח, בתוך דיון על תקפות קבלת המצוות במקרה שהובא לפניו, הביע דעה עקרונית בקבלת המצוות, זו לשונו: 

'… מסתבר ממשמעות כמה דברים דגר שקבל כל המצות אבל אמר להב"ד שאף שמקבל עליו כל המצות יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון ליהרג כשיאנסוהו בדברים שהדין הוא שיהרג ולא יעבור, שנחשב קבלת מצות מאחר שקבלה חיוב המצות לקיימם כשיהיה לה באפשר שהוא שלא תהא אנוסה, ומה שתעבור הוא מפני שאין בכחה לעמוד בנסיון אף שברצונה לקיים המצוה ולא לעבור, חדא דהרי קבלת כל ישראל המצות בשעת מתן תורה הא לא כל ישראל היו כאברהם אבינו שהיה יכול לעמוד בנסיונות והיתה נחשבת קבלתם בנעשה ונשמע קבלה. שנית דהא גר שנתגייר משום אישות ומשום שלחן מלכים איפסק … דכולן גרים הם, והא ברור לכל שגרים כאלו לא קבלו ליהרג … וא"כ משמע שאף כשלא קבל למעשה ליהרג בדברים שיהרג ולא יעבור נמי הוא קבלת מצות שסגי לגרות, שלישית … צריך לומר דהוא מטעם שאף שלא יקבל זה הגר [דין דיהרג ואל יעבור]  נמי הוא קבלה לגרות שלכן אף שיאמר שדבר כזה לא יוכל לקיים נמי יש לן לקבלו ולגיירו, וממילא אין צורך לומר לו [דין זה]  וכשיתגייר וידע הדין אם ירגיש בעצמו שלא יוכל לעמוד בנסיון יזהר שלא יבא לידי כך, וגם במשך הזמן שיתחזק יותר בתורה ובמעשים יוכל גם לעמוד בנסיון. 

ואחרי שנתבאר שהוא גר אף כשאמר שלא יוכל לעמוד בנסיון דאונס נפש בדברים שהדין הוא דיהרג ולא יעבור, מסתבר דאף כשיאמר שלא יוכל לעמוד בנסיון דממון דהוא הדין דלעבור אלאו אסור אף כשיאנסוהו לאבד כל ממונו שהוא ג"כ נסיון גדול דהרבה אין יכולין לעמוד בזה… דלכן נמי יכולין לגיירו דנחשב זה שקבל המצות כיון שבעצם מקבל המצות ויקיימם כשלא יהיה לו נסיון …' 

ואף שאינו מפורש בדבריו המובאים פה דין 'לתיאבון' שדיבר עליו האחיעזר, קרובים הדברים זה לזה. 

כך גם חשב הרב השואל, ששלח את דבריו לגרי"ש אלישיב זצ"ל בבקשה לחוות דעתו על חידושיו.

לדעתו של הרב השואל, דברי האגרות משה, הם 'על דרך האחיעזר' , אך הרב אלישיב טוען כי האחיעזר הרחיב הדברים מעבר למה שכתב בהם הר"מ פיינשטיין, זו לשונו בקובץ תשובות יו"ד סימן נו:

'כת"ר כותב ש'דברי האגרו"מ אזלי על דרך האחיעזר'.  ההבדל מבואר, לדעת האגרו"מ גר שקיבל עליו לשמור ולקיים תו"מ אלא שאין בכחו להתגבר ולמסור את עצמו להריגה בזמן שהתורה דורשת את זאת או שלפי הדין עליו למסור כל ממונו והואיל והוא אנוס אין זה חסרון בקבלת מצוות. והאחיעזר כתב 'מי שמקבל עליו כל המצוות רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון קבלת המצוות' משמע שאפשר להסתפח לקהל ה' אף שאין בדעתו להגמל מאכילת נבלות וטרפות – אם כי באופן דלא שביק היתרא ואכל איסורא או גם ברוצה להמשיך לחיות עם אשתו הנכרית- ג"כ יהיה גר שהרי הוא מומר לתיאבון, והדברים צ"ע'

הרב אלישיב הבין את דברי האחיעזר כמיקל אפילו במקום שבו יש בכוחו של המתגייר להתגבר על מכשולי האיסור במהלך חייו, אך אין בדעתו להתגבר עליהם, ורוצה להמשיך בדרך חייו כלפני הגיור בעניינים אלו,  כגון שמיד לאחר הגיור הוא יחזור לאשתו הנכריה, אף שאינו מוכרח לכך אך דעתו לכך, אפשר לגייר אותו. 

ומתוך שכך הבין בדברי האחיעזר, נותר בצריך עיון על דבריו.

אך הלא דברי האחיעזר ברור מיללו, ש'היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה' נחשב כחסרון בקבלת המצוות ומעכב הגיור, וכיצד אפשר לתלות באחיעזר את הבנת הגרי"ש אלישיב זצ"ל? 

יא. 'וכל רצונו הוא להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה'

אלא שאגב דיונו של הגרי"ש אלישיב בדברי הרמב"ם, באותה התשובה, הוא מנהיר עיניים כיצד יש להבין את דברי האחיעזר, ומתורצות תמיהותינו המסורות לעיל.

הגרי"ש תמה על מיקום הלכה ברמב"ם. בפרק יג בהלכות איסורי ביאה, פירט הרמב"ם את תנאי ופרטי הגרות. ואם כך הלכה שכתבה הרמב"ם בפרק יב שם: 'כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר' , אם עניינה של הלכה זו להורות דין נחרץ בגיור של 'ויקבלו עליהן כל המצות…' ולא חלקן, לא כאן מקומה של הלכה זו , אלא בהלכות סדרי הגיור למעשה, בפרק שלאחר מכן!? 

[אגב נעיר כי לדעת הגרי"ש זצ"ל מה שכתוב ברמב"ם בפרק יג הלכה ד על קבלת עול תורה אינה מסדר הגיור המחייב, ויש מה להאריך בזה ואכמ"ל] 

וזו לשונו שם: 

'הנה בנידון להלכות גרות כל תנאי ופרטי הגרות שנה לנו הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג ושם מקומו, ואם היה כוונת הרמב"ם בזה שכ' כאן בפי"ב "ויקבלו עליהן כל מצות שבתורה" להורות דין בהלכות גרים היה שונה לנו פרקו בפי"ג'. 

ומה שמסביר הגרי"ש ברמב"ם, ינהיר עינינו גם בהבהרת דברי האחיעזר. וזו לשונו: 

'וע"כ צ"ל דכוונתו דהנה לפי המבואר בפי"ג יש שני סוגי גרים, 

גר הבא להתגייר ללא כל עילה וכל רצונו הוא להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, הא חדא, 

ויש גר הבא להתגייר בשביל דבר מהבלי העולם, ודינו אם כי לא דוחין אותו אבל גם אין מקרבין אותו עד שיתראה אחריתו וחוששים לו עד שיתברר צדקתו כמ"ש בפי"ג… 

וזה מ"ש הרמב"ם עכו"ם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות [היינו באופן שאין לנו ספק בכנות רצונו להסתופף בקהל ד'] …  הרי הן כישראל לכל דבר שנא' הקהל חוקה אחת יהי' לכם כו'. וז"פ.

ומה שהרב אלישיב מחלק בדברי הרמב"ם, הם הם דברי האחיעזר!   הפיסקא המבארת בדברי האחיעזר את דינו של מי שחסרה קבלת המצוות שלו, עוסק בגר העומד בפנינו ויש בו 'תרתי לרעותא'  : 

א. 'שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות

ב. ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו'

אבל אם 'לבו עמו' ואין לנו ידיעה ברורה על כוונת סתר להרויח מהגיור רווח כזה או אחר, והוא רוצה להצטרף לעם ישראל בברית ובכניסה תחת כנפי השכינה, אין צורך כלל לחשוש לחסרון בקבלת המצוות אף אם בדעתו לעבור לתיאבון ! 

ודברים אלו מבוססים מפורשים בדברי האחיעזר לעיל בפסקא ד , ומאששים את הסברנו שם.

ממילא, 'אחרי הרעוואלוציע' ששינתה את חוקי המעמד האישי, ואיפשרה יצירת משפחה שלא בדרך הדתית אלא די ב'דרך ציווילי'  כבר משתנה דינה של הבאה להתגייר: שוב אינה צריכה להתגייר לשם הכרה בנישואיה, ודבר לא תרויח מגיורה לעניין מעמדה האישי. ספק כנות הלב הוסר, וממילא אין צריך לחשוש 'עד שתתברר צדקתו' 

ואם קבלת המצוות נעשית בפני בית הדין בלא שיור והתניה, ממילא אף שבדעתה לעבור לתיאבון בנשיאת ה'נטען' עליה, מי שכבר נשוי לה, לא מהווה דבר זה כחסרון בקבלת המצוות, ונחשבת אליבא דהאחיעזר בכלל אלו שכתב עליהם הרמב"ם 'ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה' ואין לחשוש שלא לקרבו עד שתיראה אחריתו וכו'

ושרירים וקיימים דברי האחיעזר, כי כשבא לפנינו מתגייר שלפי ראות עיני בית הדין אינו מתגייר לשם טובת הנאה או רווח כזה או אחר, האפשרות  שיעבור עבירות לתיאבון לא תפגום בשלמות קבלת המצוות שמקבל בפני בית הדין בעת גיורו. 

כל החשש וההמתנה 'עד שתיראה אחריתו' ותתברר צדקתו, כדי לברר לנו את כנות גיורו, איננה אלא במי שיש לנו – מלבד החשש  שיעבור עבירות לתיאבון לאחר הגיור- ידיעה ברורה שלא לשם שמים נתגייר.  אך אם נחסרת מאתנו ידיעה זו, ובעיני בית הדין לשם שמים בא העומד לפנינו, הרי קבלת המצוות בפנינו אינה נחסרת אף בידיעה שייכשל במעבר עבירות לתיאבון [וכלשון האחיעזר 'אף שבדעתו לעבור']. 

במקרה הנדון בבית הדין הגדול לא היה כלל דיון במניעי הגיור של המתגיירת, כביכול כל הדיון נסוב רק על שלמות קבלת מצוותיה, ועל כן לא היה כל מקום להבין כפי שהרב שרמן הבין בדברי האחיעזר. במקרה שאין אומדנא ברורה על מיעים זרים בלב המתגייר, ונראה כי התהליך מתבצע בכנות הלב, דברי האחיעזר ברורים ומאירים, שאין כל חסרון ופסול באופן קבלת המצוות כפי שמתואר במקרה שהובא בפני בית הדין הרבני הגדול באותו דיון. 

הביטוי המצוי בדברי ה'בית יוסף' והשגור בפי העוסקים בגיור 'ומכאן [ממעשה דהלל והגר שנתגייר לשם דבר] יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין' נאמר בדברי הבית יוסף בהלכות גרות פעם אחת בלבד,  ועל דבר אחד בלבד: על מה שבית הדין בודקים אותו, כלומר כנות הלב במניעי הגיור. אין הבית יוסף מתייחס  ל'ראות עיני בית הדין' לגבי אומדנת שמירת המצוות לאחר הגיור. 

עיני בית הדין צריכות להיות פקוחות לעניין אחד: כנות הרצון ומניעי המתגייר. אם רואה בית הדין כי אין לפניו 'מי שמתגייר רק לפנים' , ולבו של המתגייר עמו, ומקבל מצוות בפני בית הדין ללא תנאי ושיור, אף אם ידוע לנו כי בדעתו לעבור לתיאבון , אין צורך לפקפק בכנות גיורו 'כי באומרת שכונתה לשם גירות לש"ש ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה…'

יב, 'שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו' 

בעת אשר אנו נדרשים לקרב את  העולה לישראל, וכל שכן כשהוא צאצא לאב או סב יהודי,  בין אם מגיע לכאן מתוך תשוקת הלב, ובין אם מצטרף ליושבי הארץ  כעב נידף ברוח נסיבות הזמן, והוא כאן כאזרח שווה זכויות, לא יוסיף לו הגיור דבר, והוא מצטרף אלינו בחובות המוטלות על כל אזרח,  יהיו לנו דברי האחיעזר כהדרכה לעורר כנות הרצון וכמיהה להצטרף לעם ה' שהם היסוד בקבלת הגרים, ולהביאו שיקבל עליו בעת הגיור עול תורה בשלמות, אף כי הזמן והסביבה והחברה עלולים להטותו מדרך התורה שהתחייב לה, לא לדחותו, אף לקרבו, גם כדי שלא נטה אותו אל גיור אשר לא כדת, גם כדי שנוכל להרבות נישואין כדמו"י בארץ וגם 'כשאנו שמקבלים אותם באהדה מתקשרים הם בלב שלם עם העם היהודי וגם עם עצם היסודות של דת קדשנו' [כדברי הרב אונטרמן שם]

מאירה לנו הדרכת  הגרא"י אונטרמן זצ"ל , על פי דברי האחיעזר, כפי שהובאה לעיל, כי : 'מתברר לנו הקו הנכון היאך לגשת אל עניין הגירות בנוגע לקבלת המצוות, שכשנראה לנו כי מקבל הוא עליו לשמור המצוות בתום לב [כנות הכוונה] זוהי קבלה נכונה, ואין מקום לייגע אותו…' 

'שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו' והכל לפי ראות עיני בית הדין את לב המתגייר. 

פנייה מהירה

פנייה מהירה

לחץ כדי לסגור חלונית טופס צור קשר מהיר