הרב אברהם סתיו, מחבר ספרי הלכה ור"מ בישיבת מחנים
אינספור סיפורים על הרגישות של הרב נחום אליעזר רבינוביץ', על האנושיות והחום וההתמדה והמסירות שלו, צפו ברשתות בשבועות האחרונים.
סיפורים שעוררו רגשות של תודה על הזכות לחיות בצלו, וחרטה על שלא מימשנו את הזכות הזו יותר. אבל בסופו של דבר, אחרי כל הסיפורים, הרב רבינוביץ היה קודם כל למדן ופוסק גדול, ובשורות הבאות אני מבקש לדון באחת הפסיקות המכוננות שלו, הפסיקה בעניין גיור קטינים שהובילה להקמת רשת בתי-הדין "גיור כהלכה", ולהסביר מדוע לפי קטנות דעתי יש מקום לפקפק בחלק מיסודותיה.
מוקד הוויכוח על גיור קטנים שיגדלו במשפחה שאינה שומרת-מצוות, נמצא בגמרא במסכת כתובות: "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין… דזכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו". הגיור מוגדר בגמרא כ'זכות', ובשל כך יכול בית הדין להחיל אותה על הקטן גם אם לו עצמו אין דעת המספיקה לשם כך.
על רקע זה כתבו פוסקים רבים שדווקא כאשר הגר עתיד לשמור תורה ומצוות אפשר לראות בגיור שלו 'זכות', ואילו כאשר הוא עתיד לעבור באופן עקבי על חוקי התורה אין בכך זכות אלא חובה ועל כן הגירות איננה תקפה (משום ש'זכין' לאדם שלא בפניו אך אין 'חבין' לו שלא בפניו).
רוב הפוסקים המקילים בגיור קטנים (כגון הרב פיינשטיין והרב עובדיה יוסף), הקלו משום שלדעתם גם גירות שכרוכה בעבירות נחשבת 'זכות' עבור הקטן. אולם הרב רבינוביץ (בשו"ת שיח נחום סימן סה) הלך בדרך שונה. הוא הביא את דברי התוספות במסכת סנהדרין (סח:) שכתבו שהגירות לא באמת חלה על ידי בית הדין (מדין "זכין לאדם שלא בפניו"), "אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה".
כלומר, הקטן עובר את תהליך הגירות בכוחות עצמו, ואין זה משנה אם מדובר בזכות או בחובה עבורו. ממילא, טוען הרב רבינוביץ, "אין חלות הגירות תלויה כלל באפשרות לזכות בעבור הקטן". וגם אם יתברר שהיא גררה יותר חטאים מאשר זכויות, אין הדבר פוגע בחלות הגירות.
עד כאן דברי הרב, אלא שלעניות דעתי הם מעוררים קושי מסוים. הגמרא בכתובות המשיכה ואמרה שכאשר הקטן גדל הוא יכול למחות ובכך להפקיע את הגירות. כיצד זה ייתכן? לפי ההבנה הפשוטה של הגמרא, כיוון שהגירות 'הונחתה' עליו מבחוץ כ'זכות', יש לו רשות לומר שהוא לא רוצה אותה ולא רואה בה זכות אלא חובה, וכך היא תפקע למפרע. אולם לדעת התוספות, שלא הייתה כאן זכיה חיצונית מלכתחילה, העניין הוא אחר. בקטנותו של הגר הוא יכול אמנם למול ולטבול, אולם חסר לו מרכיב חשוב בגירות: קבלת מצוות. את המרכיב הזה הוא משלים, לדעת התוספות, כאשר הוא גדל: "ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה".
כלומר, בעוד שלפי הגישה המקובלת די בכך שהילד המתבגר לא ידרוש לבטל את הגירות, הרי שלדעת התוספות נדרשת קבלת מצוות של ממש. אמנם לא מילולית, אך כזו המשתמעת מכך שהילד ממשיך לחיות כיהודי ולא מוחה נגד הגירות.
מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה: מה הדין כאשר הילד לא מוחה באופן אקטיבי, אך גם איננו שומר תורה ומצוות? לפי העמדה הראשונה, לא אמורה להיות בעיה. מצער אמנם שהילד עובר עבירות, אך כל עוד לא ימחה ויאמר שהוא מבקש לעקור את הגירות – הזכייה תישאר בתוקף. אולם לדעת התוספות, שאותה קיבל הרב רבינוביץ, אנחנו נהיה בבעיה. משום שקשה מאד לומר שילד כזה, שאיננו קרוב כלל לדת, מקבל עליו עול מצוות בשתיקתו.
משום כך נראה כי גישת הרב רבינוביץ פותרת אמנם את בעיית ה'זכייה' בשעת הגיור בכך שהיא מטילה את האחריות על הגר עצמו, אולם דווקא בשל כך מציפה ביתר שאת את הצורך לוודא שגם בבגרותו יחיה כאדם שומר מצוות ובכך יקבל אותן על עצמו. מה שלמרבה הצער לא קורה בחלק גדול מן המקרים.
לסיום אבקש להעיר שגם אם כנים דבריי, ולשיטת התוספות אין אפשרות לגייר ילד שלא ישמור מצוות בבגרותו, הלכה למעשה אין לחוש לכך. זאת משום ששיטת התוספות בסנהדרין היא שיטת יחיד שאין דוגמתה בראשונים, וכל גדולי המפרשים בסוגיה בכתובות (תוספות, רשב"א, ריטב"א, ר"ן ועוד רבים) כתבו שהגירות חלה מדין 'זכייה', וכל עוד הילד לא מוחה בפירוש אין היא פוקעת.
את שאלת האחרונים, "איך אפשר להגדיר כזכות גירות שגוררת עמה עבירות רבות כל כך?", יש ליישב בדרכים רבות אחרות, כגון: עצם היהדות מהווה זכות גם אם האדם חוטא; ה'זכות' מוגדרת לפי נקודת המבט של המתגייר ונוח לו לחיות במדינת ישראל כיהודי; ילד כזה נחשב כתינוק שנשבה וחטאיו הם כאילו נעשו באונס (כפי שכותב הרב רבינוביץ עצמו באותה תשובה) וכן הלאה. משום כך פסק דינו של הרב רבינוביץ שריר וקיים, אך לעניות דעתי שלא מטעמו.
המאמר פורסם גם באתר בשבע