הרב מאור קיים, ראש המכון התורני, הרב ברכה
יש אהבה שנובעת מחמלה, רחמים, דאגה ורצון לעזור. אלו כמובן דברים נפלאים שהעולם לא יכול בלעדיהם, אך עם זאת, מאחורי אהבה זו ניצבת עמדה ברורה שיש נותן ויש מקבל. מעניק ומוענק.
אהבה גדולה יותר היא זו שמגיעה מתוך כבוד, שמעמידה את האדם על רגליו ומתייחסת אליו כשווה בין שווים. כפי שבדיני צדקה המדרגה הגבוהה ביותר היא לאפשר לאדם עצמאות, שיעמוד על רגליו ולא יזדקק כלל לצדקה.
כשהתורה אומרת וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, לאיזו אהבה היא מתכוונת? האם אהבה שמביעה בכל עת שיש כאן אדם נכרי שהצטרף לעם היהודי ועל כן מצווה לחמול עליו ולעזור לו, או שמא אהבה ועזרה שלאחר זמן לא רב גורמת לאדם לחוש שהוא כלל אינו זר, אלא כאחד מבני המקום.
לדעתי בתי הדין של גיור כהלכה עוסקים באהבה הגבוהה ביותר. מבלי להיכנס לסוגיה ההלכתית של קבלת המצוות, עצם הפשלת השרוולים כדי לעסוק במציאות המורכבת הזו, של ישראלים שהם נצר למשפחות יהודיות וגם נוטלים חלק בהוויה היהודית של מדינת ישראל כדוגמת הגנה על העם והארץ, אך אינם מוגדרים כיהודים, נובעת מהבנה עמוקה של נתינת מקום, שייכות וזהות.
ועוד יותר בגיור קטנים, אפשר לדון ולפלפל בהגדרת 'זכין לאדם שלא בפניו', אבל פשוט הוא שקטן שמצד זה או אחר יש לו שייכות לעם היהודי, אם יעניקו לו אפשרות לגדול ולהתחנך מתוך שייכות זו, כלומר כבר מגיל קטן להיות יהודי ולא להרגיש בעצמו שום שוני וקרע, זה הרבה יותר מועיל להזדהות העמוקה שלו עם ערכי התורה והיהדות, מאשר אם במשך שנים יצטרך להרגיש כזר שמגיע מרחוק כדי להצטרף. וזוהי אהבה מתוך כבוד.