הרב רונן לוביץ' - אהבת הגר במגילה, בהלכה ובמציאות זמננו

הרב רונן לוביץ', רב ניר עציון ונשיא נאמני תורה ועבודה

בקהילת קודש בית לחם

קהילת קודש בית לחם נחרתה בתודעתנו באופן חיובי ביותר. אנו זוכרים כיצד בהגיע נעמי ורות לבית לחם "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר", והנשים רעשו וקוננו למראה נעמי שמלאה הלכה וריקם שבה. אנו זוכרים היטב כיצד בסוף המגילה אמרו נשות בית לחם "בָרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל". חוט של חסד משוך על סיפור המגילה, שמתחיל באורח טראגי ומסתיים בסוף טוב ובהולדת דוד, ולא בכדי לימדונו חכמים "שמגילה זו כולה חסד" (מדרש לק"ט). בקו החסד הזה משתלב גם הדימוי החיובי של אנשי בית לחם, שחיים חיי תורה ועבודה באדמת המכורה, ולא עושים כל רע.

אולם יש אתנו מקום לעמעם קמעא את השמחה, ולטעון שלא הכול מושלם באידיליה שמצטיירת במגילה. בין הגעת נעמי ורות לבית לחם לבין נישואי רות לבועז חלפו לא פחות משלושה חודשים, שכן זה הזמן שבין תחילת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים עד "כְּלוֹת קְצִיר הַחִטִּים" (רות רבה ה, יא). היכן היו נשות בית לחם במשך כל הזמן הזה? הן ראו את נעמי השבה חסרת כול, ללא בעל מפרנס ובנים למשענת, הן שמעו אותה אומרת "קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד", אך לא מסופר שנרתמו לעזרתה. נעמי ורות שרויות בדלות, מצוקת הפרנסה זועקת מכל פינה, ורות נאלצת ללקט שיבולים אחדות כענייה מסכנה, אך הן לא עשו דבר למען השכנה הנעימה.

יתר על כן, השכנות קידמו בברכה את נעמי השבה משדה מואב, "וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי", אבל על רות הן לא שאלו. האם הן בחרו להתעלם מקיומה או שכלל לא ראו אותה? בסיום המגילה הן ברכו את נעמי על הבן שילדה רות שיהיה לה "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ", האם גת את רות ברכו או שממנה התעלמו? וכאשר תשעה חודשים קודם לכן לקח בועז את רות לאישה כָּל הָעָם בירך אותו "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה", האם זיכו גם את רות בברכה או רק את איש החייל המכובד, בועז, וממנה התעלמו?

ייתכן שהתעלמות נשי בית לחם מרות הייתה פעולה מכוונת שנבעה ממוצאה המואבי של רות. המגילה מכנה אותה שוב ושוב "רות המואביה", ורומזת לנו שתושבי בית לחם לא יכלו לראותה מבלי לחשוב על מוצאה. הם לא ראו את החן והחסד שבה, את אישיותה המרשימה ותכונותיה הטובות, אלא את מקורה הזר, ואף הידוע כעוין. למרבה האירוניה נראה שאנשי קהילת קודש בית לחם שהתעלמו מנעמי ורות וממצוקתן, כשלו בדיוק באותו כשל שאפיין את המואבים. התורה ציוותה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כג, ד-ה). אף נשות בלחם לא קדמו בלחם ובמים את נעמי ורות, אלא רק בקריאות שבר ותו לא.

מה החידוש במצווה על אהבת הגר?

כיצד אמורה קהילה להתנהג כלפי אדם שהתגייר? "ארבעים ושמונה פעמים הזהיר הקב"ה בתורה על הגרים" (תנחומא ויקרא ג). אולם נשאלת השאלה: מה המיוחד במצווה לאהוב את הגר, הרי יש מצווה לאהוב כל אדם מישראל, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך"? אכן חלק מהראשונים לא ציינו את המצווה לאהוב את הגר כמצווה בפני עצמה, ונראה שלדעתם אין בה תוספת משמעותית על מצוות אהבת ישראל, אלא שהתורה נדרשה להדגיש את היחס האוהב כלפי הגר בשל הצורך הרב להסביר פנים לזר שהגיע מבחוץ, ודרושים הדרכה וסיוע כדי להתערות בחברה ובמסורת החדשה אליהם הוא מצטרף.

בשיטת הרמב"ם נראה שמצוות אהבת הגר יוצרת חיוב כפול ביחס לגר, ולמעשה היא לא באה לשם חידוש אלא לשם חיזוק. הרמב"ם כתב: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר" (הלכות דעות ו, ד).

ברם, הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל הבחין בנקודת חידוש חשובה שעולה מדברי הרמב"ם בהמשך אותה הלכה בה הוא כותב: "ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת עצמו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך'". בחיבורו הגדול והמעמיק 'יד פשוטה' על משנה תורה לרמב"ם, שאל הרב רבינוביץ לשם מה השווה הרמב"ם את אהבת הגר לאהבת ה'? מה טעם ותוספת יש בהשוואה זו? הוא הסביר שאהבת ישראל, עליה מורה המצווה "ואהבת לרעך כמוך" (בלמד השימוש), מחייבת כל יהודי לעשות טוב לחברו כפי שהוא דואג לעצמו, אולם באהבת הגר נאמר: "ואהבת לו כמוך" בדומה למצווה כלפי כל יהודי, אך בנוסף נאמר: "ואהבתם את הגר" (מושא ישיר), והשימוש במילה "את" הוא כמו במצווה על אהבת ה'. השוואה זו מלמדת שכשם שבאהבת ה' לא די במעשים של נתינה, אלא יש צורך בהתבוננות ובתשומת לב למעשי ה' ונפלאותיו, שכן באמצעותם מגיע האדם לאהבת הבורא, כך ביחס לגר, מעבר לעשיית הטוב כלפיו כמו כלפי כל יהודי, יש גם חובה כלפי הגר לתת לב, להתבונן ולטפח אהבה שבלב.

נראה שאפשר להביא חיזוק לחידושו של הרב רבינוביץ מדברי הרמב"ם בתשובתו לעובדיה הגר שם העצים את מצוות אהבת הגר והדגיש: "גדולה היא החובה שחייבתנו התורה על הגרים ממה שחייבתנו על האב והאם. עליהם נצטווינו בכבוד ומורא, ואפשר שיכבד אדם ויירא ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים ציוונו באהבה רבה המסורה ללב". הרמב"ם מדגיש כאן שהאהבה כלפי הגרים צריכה לבוא לידי ביטוי ברגשי אהבה שבלב. זאת בניגוד לפסיקותיו בעניין אהבת ישראל הכללית, שבה פירט הרמב"ם שהיא צריכה לבוא לידי ביטוי רק במעשים. כך בהלכות דעות כתב הרמב"ם: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך

צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו, רוצה בכבוד עצמו" (הלכות דעות ו, ג).

ביתר פירוט ציין הרמב"ם בהלכות אבל (יד, א) שורה של מעשים שהם בכלל ואהבת לרעך כמוך בהם : "לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור." יתרה אפוא החובה לאהוב את הגרים שהיא דורשת רגש של אהבה, ואינה מסתפקת במעשים טובים בלבד.

שאלה דומה לגבי כפל המצוות שיש כלפי הגר, העלה בעל ה'מנחת חינוך' (מצווה סג), ובדבריו עולה תובנה משמעותית ביותר לזמננו. הוא שאל: מה החידוש באיסור לצער את הגר, והרי יש להימנע מהונאת כל יהודי בהונאת דברים? בתשובתו הוא מציע שבאיסור לצער יהודי מלידה נאסר להונות את עמיתך", ודרשו חז"ל "עם שאתך בתורה ובמצווות", ואילו לגבי גר "הלאו בכל ענין", שכן לא נאמרה אצלו המילה "עמיתך", וכך אף אם אינו שומר מצוות אסור לצערו. נקודה זו חשובה ביותר כיום לנוכח העובדה שרבים מהגרים אינה מקפידים בקלה כחמורה לאחר גיורם, והדבר עלול לשמש הצדקה ליהודים לראות עצמם פטורים ממצוות "ואהבתם את הגר". לאור הצעתו של המנחת חינוך אין לפטור זה מקום כלל.

כל גר צריך רק בועז אחד

על אנשי קהילת בית לחם ניתן גם ללמד זכות, שהם התקשו לקבל את הנערה המואביה, בשל הציווי: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ד). צריך לזכור שהחידוש ההלכתי מואבי ולא מואבית, עדיין לא היה ידוע כל כך בזמנם (רות רבה ז). אולם איזו זכות נלמד על עצמינו, כאשר הגרים של זמננו לא ממואב הם באים, אלא רובם "מזרע ישראל באו, ומצווה להשיבם אל צור מחצבתם", כלשון הראשל"צ הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל, ב, יו"ד נח). פוסקים רבים אמצו גישה מקלה ומקרבת כלפי מועמדים לגיור מזרע ישראל. כך ציין הראשון שבהם, הרב שלמה בן שמעון דוראן במאה ה-15 בדבריו על האנוסים, שאין לבדוק אחריהם אלא: "המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר: ‘אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה’” (שו”ת הרשב”ש, שס”ח).

אל לנו לחקות את נשות בית לחם. עלינו ללמוד מהתנהגותו של בועז, המקרב את רות, משבח את יחסה לחמותה, מורה לנעריו לגלות יחס נאות כלפיה, מאפשר לה ללקט עם נערותיו, לאכול מסעודת הקוצרים ולשתות ממימיהם. בועז, שגואל את רות בניגוד לגואל הקרוב שחושש מהשחתת נחלתו, זוכה לזרוע זרע ממנו ינבוט גואל צדק.

כל המוכן להסביר פניו לגר, ללוות אותו בתהליך הקשה והמורכב, ולהדריך אותו באהבה, זוכה במצווה גדולה, ומזכה את הגר כמו גם את כלל ישראל. כל מה שצריך גר המתגייר הוא אדם אחד כמו נעמי שיקבל אותו בנעימות, וידריך אותו כיצד להתנהל בבית ובשדה החיים. כל מה שהוא צריך זה אדם אחד כמו בועז, שיהיה בו עוז, ולא יחשוש לפעול ולהתחבר אל הגר, שיהיה מסוגל להתעלם ממוצאו ולראותו כאדם, להביט עליו בעין טובה ולפעול בימין מקרבת, ובכך לגאול את הגר, ולהביא גאולה לעולם.

המאמר פורסם גם בעלון 'שבתון'.